פסק-דין בתיק ת"ק 008814/03

התובעת, ילידת 1930, הגישה כנגד הנתבעות תביעה על סך 17,500 ש"ח וזאת בגין נזקי גוף שנגרמו לה באירוע מיום 26.9.00.

הנתבעת מס' 1, חברה בע"מ ( להלן: "הנתבעת"), הינה בעלים של רשת סופרמרקטים .

הנתבעת מס' 2 ( להלן: "כלל") הייתה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, מבטחתה של הנתבעת בפוליסת אחריות כלפי צד שלישי.

לאחר ששמעתי את עדות התובעת, עיינתי במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, לרבות תמליל שיחה שהתקיים בין חוקרת מטעם הנתבעות לבין התובעת, הגעתי לעובדות ולמסקנות המפורטות להלן.

ביום 26.9.00, בעת שביקרה התובעת בסניף הנתבעת בהרצליה, היא נזקקה להתפנות, ועל כן פנתה לחדר הנוחיות שבסניף. בשולי הדברים יצוין כי שירותים אלו היו מיועדים לעובדי הסניף, אולם לא מצאתי כי התובעת הסיגה גבול.

בעת שביקשה התובעת לצאת מחדר הנוחיות,ויתכן מיד לאחר שנכנסה למקום, הסתבר לה כי דלת היציאה חסומה וכי היא לכודה במקום. התובעת נבהלה והחלה לזעוק לעזרה.בעקבות זאת, הגיעו למקום עובדי הנתבעת.

אחד העובדים צעק לתובעת להתרחק מדלת הכניסה, שכן בכוונתו להדוף את הדלת בחוזקה פנימה. התובעת אישרה כי הבינה את הוראתו , פסעה לאחור, ככל שיכולה הייתה לעשות כן, ובעת שהדלת נהדפה קדימה, היא נחבטה על מצחה של התובעת.

בעדותה טענה התובעת כי אין היא נוהגת לנעול את הבריח בעת שהיא נמצאת בשירותים ציבוריים, וזאת למקרה שחלילה יקרה לה דבר מה. משהדלת נפרצה ולא נגרם כל נזק לבריח הדלת - יש בכך כדי לחזק את טענת התובעת, כי הדלת לא נפתחה בשל תקלה ולא משום שהיא נעלה את הבריח ולא ידעה כיצד לפותחו.

טענה זאת אף תואמת את תמליל השיחה שהתקיימה בין התובעת והחוקרת.

בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי הנתבעת, כמחזיקת המקרקעין בהם ארע האירוע, לא דאגה לתקינותו של תא הנוחיות, באופן שתתאפשר כניסה ויציאה בטוחים ממנו.

כלל חייבת בפיצויים כלפי התובעת בגין נזקיה וזאת מכח התחייבותה על פי הפוליסה וחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. 

שוכנעתי כי התובעת, שהייתה מפוחדת, לא הפנימה, כנדרש, את ההוראה שניתנה לה וייתכן כי יכולה הייתה להתרחק מעט יותר מאזור דלת הכניסה. אולם, למרות זאת, לאור גילה של התובעת, נסיבות לכידתה בתוך תא הנוחיות הצר - איני מוצא מקום להטלת רשלנות תורמת .

מיד לאחר האירוע נסעה התובעת במונית לסניף קופת חולים בהרצליה, ובבדיקה נמצא פצע שטחי עם דימום קל. הפצע טופל והתובעת שוחררה עם הוראות למנוחה בביתה והמשך טיפול רפואי.

בהמשך התלוננה התובעת אצל רופאת המשפחה על כאבי ראש ובחילות ואף הופנתה ביום 26.8.01 לרופא מומחה בשל כאבי ראש, אולם נראה כי לא פנתה להמשך טיפול רפואי.

כתוצאה מהאירוע נותרה, למספר חודשים, צלקת על מצחה של התובעת.

לא שוכנעתי כי נגרם לתובעת נזק ממון וכן לא שוכנעתי כי קיים קשר בין תלונות התובעת על הירידה הניכרת בתפקודה לבין האירוע הנ"ל.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת הנפש והסבל שנגרם לו בעקבות האירוע ואני מעריכם בסך של 5,000 ש"ח.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של  5,000ש"ח כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל והוצאות משפט, לרבות אגרה, בסך  כולל של  400 ש"ח כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

התשלום ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעות.